ט"ו בשבט בימי קדם

Share this

ט"ו בשבט מזוהה היום כחג הפירות היבשים והנטיעות.
בכל אמצע שנה, יוצאים הילדים אל יערות ארצנו לטעת ולשתול, כדי לחגוג את חגה של הארץ.
גם מנהגים כמו אכילה מפירות הארץ והקראת סדר תפילה וברכות מיוחד לט"ו בשבט, התווספו במהלך השנים ליום ט"ו בשבט.
כל אלו שיוו לו את האופי החגיגי שאנו מכירים היום, והוא אף זכה לכינוי "חג האילנות".

אבל האמת היא, שט"ו בשבט של פעם בכלל לא נזכר כיום חג.
על פי ד"ר טובה דיקשטיין - בסרטון שצולם בחווה בגיא בגן לאומי סובב חומות ירושלים - ט"ו בשבט היה למעשה, חג של מיסים – הראשון בינואר של העת העתיקה.
ט"ו בשבט אמנם מוזכר בתלמוד כ"ראש השנה לאילן", אבל המשמעות של התיאור הזה הייתה הלכתית ומעשית: היה זה היום שהגדיר שנה חדשה למעשרות – המיסים של ירושלים הקדומה. הסיבה היא שט"ו בשבט הוא תאריך שבו רוב גשמי השנה כבר ירדו, והטבע מתקרב לימי האביב, כך שניתן לומר כי הפירות שגדלים מתאריך זה ואילך – הם ודאי פירות חדשים שצומחים ממי השנה החדשה.

אם כך, ט"ו בשבט היה חג ה'סיכום החשבונאי' של שנת הפירות החולפת. ביום זה ישבו החקלאים וביצעו חישובים – כמה הכנסה הייתה להם מהפירות, החל מט"ו בשבט הקודם ועד לט"ו בשבט הנוכחי.
ההכנסה הזו היא שקבעה את גובה המיסים = המעשרות שנתנו לבית המקדש.
מעשר ראשון (= המס הראשון, שהיה עשירית מההכנסה) הפריש החקלאי לבית המקדש.
מעשר שני (= המס השני) ניתן רק בשנים מסוימות (השנה הראשונה, השנייה, הרביעית והחמישית למניין שנות השמיטה). המעשר השני הוא עשירית מההכנסה שנותרה לאחר הפרשת המעשר הראשון, ותכליתו לתמוך בכלכלת העיר ירושלים. לכן, החקלאי היה חייב לאוכלו עם בני משפחתו בירושלים, או לחלופין לקנות בתמורתו בשווקי ירושלים בעת העליות לרגל.

ט"ו בשבט, כפי שכבר הזכרנו, הוא זמן מתאים במיוחד לחקלאי לבצע את סיכום השנה שלו – אפשר לראות שדווקא בעונה זו עצי הפרי נמצאים בשלכת – אין פריחה ואין פירות. התאנים, הרימונים ושאר פירות העץ – פשוט לא צומחים עכשיו, והחקלאי יכול לשבת בנחת ולסכם את השנה האחרונה.
אז למה אנחנו בכל זאת שרים על השקדייה שפורחת? לבלוב עץ השקד מציין את תחילתה של השנה החקלאית החדשה. עץ השקד הוא הראשון שמתחיל לפרוח, מביא אחריו שנת פירות חדשה.

ט"ו בשבט שמח!

thumbnail_tubishvat.png
עיר דוד בפייסבוק ועוד רשתות חברתיות